פרק 7:
"את מרגישה יותר טוב?" שאל אותי ניק כשראה אותי לאחר סוף השבוע.
"כן, תודה" עניתי, משתדלת להעמיד פנים בצורה הכי טובה שאני יכולה.
"ייקח לך זמן לסמוך שוב על מישהו, נכון?" שאל כשקלט בדיוק מה עובר עליי.
לא עניתי.
"זה בסדר, אני פשוט מקווה שתיתני לי להראות לך שאני קצת ראוי לאמונך, רק שתדעי שאני לא מאמין לך שאת אומרת שהכל בסדר" אמר בעליזות.
"אני מצטערת" אמרתי.
"אין לך על מה, זה טבעי" אמר וחייך אליי.
"תודה" אמרתי לו.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל.
"ברור" עניתי.
"את רוצה לבוא איתי לים מחר?" שאל באופן ישיר שהפתיע אותי.
"בטח" עניתי.
"ניפגש אצלי?" שאלתי.
"אפשרי" אמר.
המשכנו לדבר. ככל שיותר דיברתי עם ניק ככה הרגשתי יותר שהוא מבין אותי. היה נעים לדבר אתו. הוא לא היה מאלה שמדבר כל הזמן ולא נותן לך לדבר, הוא גם לא היה מאלה שנותנים רק לך לדבר. כשהייתי צריכה לדבר, הוא ידע זאת, אין לי מושג איך. גם כשההפך קרה הוא ידע לעשות זאת, הוא ידע להסיח את דעתי כשראה שזה מה שאני רוצה. הוא גם הבין שמאוד קשה לי, במיוחד כרגע, לסמוך על אנשים והוא כיבד את זה. זה לא הרתיע אותו בכלל.
"ניק, אני יכולה לדבר איתך לרגע?" שאלתי אותו בסוף השיעור ה-2, כשהפעמון צלצל והודיע לנו שההפסקה החלה.
"בטח" אמר.
"שנצא החוצה?" שאלתי.
"את לא עם החברות שלך?" שאל בהפתעה.
"אני פשוט צריכה להגיד לך משהו" אמרתי.
"זה נשמע חשוב" אמר ויצאנו החוצה.
"אני רוצה לבקש סליחה" אמרתי.
"על מה?" שאל.
"אני אסביר לך, אבל תקשיב לי עד הסוף, טוב?" שאלתי.
"מוסכם" אמר.
"אני הייתי נורא אגואיסטית אתך, פתאום חשבתי על כל החודש האחרון, שנינו יכולים להעיד שעברתי הרבה בחודש שעבר מאז תחילת הלימודים, אבל זה לא בסדר מצידי לשקוע בחיים שלי ולא לדאוג לך, אני מרגישה נורא לגבי זה ורציתי שתדע שאני לא כזאת בדרך-כלל, ואני רוצה שתדע שאתה גם יכול לדבר איתי על הכל ואם אי פעם אפגע בך, אני רוצה שתצעק עליי ותראה לי שהתנהגתי רע. זהו בעצם..." אמרתי.
"אני יכול לדבר? " שאל.
"כן" אמרתי.
"דבר ראשון אין לי על מה לסלוח לך, אני מבין אותך" התחיל לומר אך נעצר.
"ודבר שני?" שאלתי.
"אני שמחתי לשמוע אותך ולהיות כאן בשבילך" אמר בהיסוס. כאילו פחד מאיך שיישמע באוזניי מה שאמר.
"תודה ניקולס" אמרתי וחייכתי אליו.
"את יודעת שמחר אנחנו מתחילים לעבוד על ההצגה הראשונה?" שאל אותי.
"באמת? ויגידו לנו מי מקבל כל תפקיד?" שאלתי אותו.
"אני מאמין שכן" אמר.
"איזה כיף, אני מתה להתחיל כבר" אמרתי בהתלהבות.
"כן, גם אני" אמר בהיסוס.
"מה קרה?" שאלתי כשהבחנתי בהיסוסו.
"זה שום דבר" אמר בהיסוס.
"ובכל זאת?" שאלתי.
"אני לא בטוח שצדקתי כשנרשמתי לכיתה הזו" אמר.
"אתה לא בטוח שאתה יודע לשחק על במה או שאתה מפחד בגלל פחד במה?" שאלתי.
"שניהם" הודה.
"יהיה בסדר, אתה הרי נבחנת כדי להתקבל לכיתה הזו לא?" שאלתי.
"כן" אמר.
"אז אני בטוחה שיש לך את זה" אמרתי.
"תודה" אמר וחייך אליי.
באחר הצהריים של אותו היום חן חזר הביתה מהטיול שלו בתאילנד.
"חני" קפצתי משמחה.
"בלונדינית, מה קורה?" שאל.
רצתי וחיבקתי אותו.
"כל-כך טוב לראות אותך" אמרתי בהקלה.
"אני רואה" אמר.
"מה חדש?" שאל.
"כלום" הכחשתי.
הייתי צריכה לדעת שזה לא יעבוד עליו.
"תשפכי הכל" פקד עליי.
סיפרתי לו הכל.
"המטומטם הזה, אני אהרוג אותו!" כעס.
כמו תמיד, כשקורה לי משהו הוא תמיד מגונן עליי. אבל לא יותר מידי, למזלי.
"אני אשמה בזה, לא הוא, לא הייתי צריכה לתת לו הזדמנות שנייה" אמרתי ודמעות הופיעו בעיניי.
"היי, שלא תעזי להפיל הכל על עצמך, הרי את יודעת טוב מאוד שאם לא היית נותנת לו עוד הזדמנות היית כועסת על עצמך על כך שלא נלחמת על האהבה שלך, הוא וויתר על האהבה שלך ברגע שבגד בך, אבל עכשיו אחרי שנתת לו הזדמנות שנייה את ראית את הפרצוף האמתי שלו, אולי תוכלי להמשיך הלאה סוף סוף ולמצוא מישהו שיהיה שווה אותך, שירוויח את האהבה שלך" זקף לזכותי.
"אני עברתי הלאה" שיקרתי.
"לא נכון, אני מכיר אותך" הזכיר לי.
"על זה אי אפשר להתווכח"אמרתי.
"תאמיני לי שמגיע לך משהו יותר טוב מזה, מגיע לך מישהו כמו שחשבת ששי היה, אבל שיהיה אמתי" אמר.
"אתה צודק" אמרתי.
ישבנו לאכול ארוחת ערב.
"את מתרגשת לגבי מחר?" שאל.
"מה יש מחר?" שאלתי.
"ההורים שלך באים לביקור, כבר שכחת?" שאל.
"הם לא אמרו לי כלום על זה" אמרתי.
"אוף, זו בטח הייתה הפתעה" אמר באכזבה.
"זה בסדר" אמרתי.
התעצבתי מכך שאני צריכה לבטל את מה שקבעתי עם ניק.
"היו לך תוכניות?" שאל.
"כן" עניתי בישירות.
"עם מי?" שאל.
"ידיד" אמרתי.
"זה שסיפרת לי עליו, ניק?" שאל.
"כן" עניתי.
"למה?" שאלתי.
"ראיתי את המבט בעיניים שלך כשסיפרת לי עליו" אמר.
"ו..?" שאלתי.
"ואכפת לך ממנו" זו לא הייתה שאלה. הוא קבע עובדה.
"כן" אמרתי.
השעה הייתה שבע בערב.
התקשרתי אל ניק.
"ניק?" שאלתי.
"כן?"
"אתה יכול לבוא אליי הביתה? אני צריכה לספר לך משהו, אני אבין אם זה מאוחר לך ו.."
"אני יוצא"
"ביי"
"ביי" ניתקתי.
התלבשתי וירדתי למטה.
"מה כל כך דחוף?" שאל.
"אני לא יכולה לבוא איתך לים מחר, לצערי"
"זה בסדר, קרה משהו? או שסתם לא בא לך?"
"אני מאוד רוצה, זה לא זה, זה פשוט ההורים שלי באים לבקר מחר והם עובדים בחוץ לארץ, ואני לא ראיתי אותם כבר שנתיים" הסברתי.
"זה בסדר" הרגיע אותי.
"תודה" אמרתי.
"אבל לבית- הספר את תבואי מחר?" שאל.
"נראה לי שכן, למה?" שאלתי.
"כי... מחר מודיעים לנו על התפקיד של כל אחד וחבל לי שלא תהיי" אמר.
"אני אבוא" אמרתי וחייכתי אליו.
"ואם את רוצה, אפשר לקבוע לפעם אחרת" אמר.
"אני רוצה" אמרתי.
"טוב, אז אני מניח שאני אראה אותך מחר" אמר וחייך אלי.
"כן" אמרתי.
;){kind=link}