לקחתי
את התיק שלי ויצאתי אל חדר האוכל.
"אני
יכול לשבת?" ניק שאל אותי והצביע על המושב לידי.
"זה
מקום ציבורי" הזכרתי לו.
הוא התיישב
על ידי.
"תקשיבי,
באמת שלא התכוונתי לכל רע. אני דאגתי לך, זה הכל." הסביר לי.
"אני
לא עצובה בגללך!!" צעקתי עליו.
"אז
מה קרה?" שאל אותי.
"פשוט
תעזוב אותי" התחננתי.
יצאתי
מחדר האוכל אל הדשא שבחצר. הוצאתי מתיקי תמונה
שלי ושל סבי.
"סבא,
אני לא מאמינה שדווקא ביום הולדת שלך אתה אינך איתנו" מלמלתי.
"הנה
את" ניק אמר, "חיפשתי אותך בכל מקום" .
"אני
מצטער אם פגעתי בך" המשיך. הוא התיישב על ידגי הכי קרוב שרק יכל.
"ניק..."ייבבתי
וחיבקתי אותו.
"עדן,
מה קרה?" שאל.
"פשוט
תחבק אותי" ביקשתי.
"עדן..."
נאנח.
הוא שחרר
אותי מחיבוקו.
"עדן,
תסתכלי עליי. תירגעי ותספרי לי מה קרה" ניסה להרגיע אותי.
סיפרתי
לו מה היום הזה ומה הוא בשבילי.
"היי,
זה בסדר לבכות. תבכי, זה משחרר, זה עוזר לפעמים"תמך בי.
"זה
כואב לי כל-כך" יבבתי.
"אני
יודע" אמר.
"תחבק
אותי, בבקשה" ביקשתי.
"בואי"
אמר, ניגב את דמעותיי וחיבק אותי חזק.
"יהיה
בסדר, אני פה. הכל יהיה בסדר. אני מבטיח לך" ניסה להרגיע אותי.
התרחקתי
ממנו לרגע.
"איך
אתה יכול לדעת? אתה לא יכול לדעת שהכל יהיה בסדר" השתוללתי.
"היי,
היי, תסתכלי עליי" אמר והניח את כפות ידיו על פניי.
"אני
תמיד אהיה פה" הבטיח.
"אל
תגיד את זה, בבקשה" התחננתי.
"למה?"
שאל אותי.
"גם
שי הבטיח לי את אותו הדבר בדיוק ותראה מה קרה לי עכשיו!" הסברתי לו.
"הוא
פגע בך מאוד, נכון?" שאל.
"כן"
עניתי והשפלתי את מבטי.
"את
עדיין אוהבת אותו?" המשיך.
"לא"
השבתי לו.
"תבין,
אני הייתי חייבת לתת לו עוד הזדמנות. הוא איבד אותי בכך שפגע בי כל כך. בחיים לא פגעו
בי ככה. אין לך מושג כמה שזה כואב" מלמלתי מבין הדמעות והבכי.
"אל
תבכי, זה שובר אותי לראות אותך ככה" התחנן.
"אני
לא עומדת בזה יותר, קשה לי להיות לבד" אמרתי.
"את
לא" מלמל בשקט.
"מה?"
שאלתי.
"את
לא לבד" חזר שוב.
הוא התקרב
אליי וליטף את פניי. פנינו התקרבו כל כך ושפתינו כמעט נגעו זו בזו. ליבי געש. לא ידעתי
מה לעשות. האם עליי לתת לעצמי להיסחף אתו? ומה יהיה עם עדן? מה יהיה אתי? אולי זה הזמן
לעשות פעם ראשונה בחיי משהו בשביל עצמי?! ללא! אני לא יכולה לעשות את זה לעדן. אני
לא אדם כזה. איך אוכל להיות מאושרת בזמן שהיא סובלת?!?!
"לא
פה" לחשתי.
"מה?"
שאל, מבולבל.
"אני
לא יכולה ולא רוצה לפגוע בעדן" אמרתי.
"מה
הקשר שלה לזה?" שאל בחוסר הבנה.
"אתה
לא ראית שאתה מוצא חן בעיניה?" שאלתי.
"לא...
לא תיארתי לעצמי ש..." מלמל במבוכה.
"אני
מבינה" מלמלתי.
"מה
נעשה עכשיו?" שאל.
"בוא"
אמרתי ועזרתי לו לקום.
"לאן?"
שאל אותי.
"אנחנו
מאחרים לשיעור" הודעתי לו.
"לא
שמתי לב" העיר.
"גם
אני לא" הודיתי.
"מה
יהיה איתנו??" לחש לי במסדרון.
"נדבר
על זה אחר כך" עניתי.
"מבטיחה?"
שאל.
"מבטיחה"
עניתי וחייכתי אליו.
באמצע
שיעור מתמטיקה ניק לקח את ידי והחזיק אותה בידו. זה הרגיש כל כך נעים ונכון. המגע של
ידיו החמות היה נעים לי, כמו שעינן בצבען המיוחד היו משתקות אותי.
"את
הבנת את התרגיל הזה?" שאל אותי לפתע.
"כן,
זה קל" עניתי.
לקחתי
את התיק שלי ויצאתי אל חדר האוכל.
"אני
יכול לשבת?" ניק שאל אותי והצביע על המושב לידי.
"זה
מקום ציבורי" הזכרתי לו.
הוא התיישב
על ידי.
"תקשיבי,
באמת שלא התכוונתי לכל רע. אני דאגתי לך, זה הכל." הסביר לי.
"אני
לא עצובה בגללך!!" צעקתי עליו.
"אז
מה קרה?" שאל אותי.
"פשוט
תעזוב אותי" התחננתי.
יצאתי
מחדר האוכל אל הדשא שבחצר. הוצאתי מתיקי תמונה
שלי ושל סבי.
"סבא,
אני לא מאמינה שדווקא ביום הולדת שלך אתה אינך איתנו" מלמלתי.
"הנה
את" ניק אמר, "חיפשתי אותך בכל מקום" .
"אני
מצטער אם פגעתי בך" המשיך. הוא התיישב על ידגי הכי קרוב שרק יכל.
"ניק..."ייבבתי
וחיבקתי אותו.
"עדן,
מה קרה?" שאל.
"פשוט
תחבק אותי" ביקשתי.
"עדן..."
נאנח.
הוא שחרר
אותי מחיבוקו.
"עדן,
תסתכלי עליי. תירגעי ותספרי לי מה קרה" ניסה להרגיע אותי.
סיפרתי
לו מה היום הזה ומה הוא בשבילי.
"היי,
זה בסדר לבכות. תבכי, זה משחרר, זה עוזר לפעמים"תמך בי.
"זה
כואב לי כל-כך" יבבתי.
"אני
יודע" אמר.
"תחבק
אותי, בבקשה" ביקשתי.
"בואי"
אמר, ניגב את דמעותיי וחיבק אותי חזק.
"יהיה
בסדר, אני פה. הכל יהיה בסדר. אני מבטיח לך" ניסה להרגיע אותי.
התרחקתי
ממנו לרגע.
"איך
אתה יכול לדעת? אתה לא יכול לדעת שהכל יהיה בסדר" השתוללתי.
"היי,
היי, תסתכלי עליי" אמר והניח את כפות ידיו על פניי.
"אני
תמיד אהיה פה" הבטיח.
"אל
תגיד את זה, בבקשה" התחננתי.
"למה?"
שאל אותי.
"גם
שי הבטיח לי את אותו הדבר בדיוק ותראה מה קרה לי עכשיו!" הסברתי לו.
"הוא
פגע בך מאוד, נכון?" שאל.
"כן"
עניתי והשפלתי את מבטי.
"את
עדיין אוהבת אותו?" המשיך.
"לא"
השבתי לו.
"תבין,
אני הייתי חייבת לתת לו עוד הזדמנות. הוא איבד אותי בכך שפגע בי כל כך. בחיים לא פגעו
בי ככה. אין לך מושג כמה שזה כואב" מלמלתי מבין הדמעות והבכי.
"אל
תבכי, זה שובר אותי לראות אותך ככה" התחנן.
"אני
לא עומדת בזה יותר, קשה לי להיות לבד" אמרתי.
"את
לא" מלמל בשקט.
"מה?"
שאלתי.
"את
לא לבד" חזר שוב.
הוא התקרב
אליי וליטף את פניי. פנינו התקרבו כל כך ושפתינו כמעט נגעו זו בזו. ליבי געש. לא ידעתי
מה לעשות. האם עליי לתת לעצמי להיסחף אתו? ומה יהיה עם עדן? מה יהיה אתי? אולי זה הזמן
לעשות פעם ראשונה בחיי משהו בשביל עצמי?! ללא! אני לא יכולה לעשות את זה לעדן. אני
לא אדם כזה. איך אוכל להיות מאושרת בזמן שהיא סובלת?!?!
"לא
פה" לחשתי.
"מה?"
שאל, מבולבל.
"אני
לא יכולה ולא רוצה לפגוע בעדן" אמרתי.
"מה
הקשר שלה לזה?" שאל בחוסר הבנה.
"אתה
לא ראית שאתה מוצא חן בעיניה?" שאלתי.
"לא...
לא תיארתי לעצמי ש..." מלמל במבוכה.
"אני
מבינה" מלמלתי.
"מה
נעשה עכשיו?" שאל.
"בוא"
אמרתי ועזרתי לו לקום.
"לאן?"
שאל אותי.
"אנחנו
מאחרים לשיעור" הודעתי לו.
"לא
שמתי לב" העיר.
"גם
אני לא" הודיתי.
"מה
יהיה איתנו??" לחש לי במסדרון.
"נדבר
על זה אחר כך" עניתי.
"מבטיחה?"
שאל.
"מבטיחה"
עניתי וחייכתי אליו.
באמצע
שיעור מתמטיקה ניק לקח את ידי והחזיק אותה בידו. זה הרגיש כל כך נעים ונכון. המגע של
ידיו החמות היה נעים לי, כמו שעינן בצבען המיוחד היו משתקות אותי.
"את
הבנת את התרגיל הזה?" שאל אותי לפתע.
"כן,
זה קל" עניתי.