פרק 8:
"איך היה?" חן שאל אותי כשנכנסתי הביתה, מחוייכת ומצפה למחר.
"בסדר" אמרתי.
"הוא לא כעס?" שאל.
"לא" אמרתי.
"אולי תזמיני אותו לפה כפיצוי?" שאל.
"מה? למה?" שאלתי.
"הוא בטח נפגע מזה שביטלת איתו, אפילו אם הוא אמר והתעקש שהכל בסדר" הסביר לי.
"זה רק יביך אותו" מחיתי.
"יכול להיות, לא חשבתי על כך" אמר.
"אני אדבר אתו מחר ואברר אם הוא באמת נפגע, אני מקווה שלא" מלמלתי.
"לילה טוב" אמר.
"לילה" אמרתי ונתתי לו חיבוק.
"התגעגעתי אלייך, אחות קטנה שלי" אמר ונתן לי נשיקה על המצח.
"גם אני, אתה יודע שלעולם לא אשכח לך את כל מה שעשית בשבילי, נכון?" ווידאתי.
"את לא היית עושה אותו הדבר?" שאל בצורה הכי רטורית שיש אבל אני עניתי בכל זאת.
"ברור" אמרתי.
"כמה שאת מזכירה לי את עצמי" אמר.
"כן, חוץ מהשיער הבלונדיני שלי והשחור שלך, העיניים הכחולות-ירוקות שלי והשחורות שלך" גיחכתי.
"מבחינת אופי, טיפשונת" אמר.
"אני יודעת" אמרתי.
עליתי למעלה. וכמו כל פעם, ברגע שהגעתי למיטה המחשבות הציפו אותי. התחלתי לחשוב למה כל-כך הצטערתי שהייתי צריכה לבטל את התוכניות שלי עם ניק. כשהייתי יוצאת עם הבנות, לא התבאסתי עד כדי כך שאני צריכה לבטל את התוכניות איתן. התחלתי לחשוב על כל הפעמים שניק עזר לי ותמך בי ועל המבט המוזר שלא הצלחתי לפענח המון פעמים. ידעתי דבר אחד- חן צדק, הוא באמת נפגע, המבט העצוב הזה כשהוא חייך וניסה להרגיע אותי שלא ארגיש רע. הוא נפגע ואני ידעתי שעליי לעשות הכל כדי לגרום לו להבין שאני באמת נורא רציתי לבלות איתו בים. החלטתי שאחרי שההורים שלי יחזרו לארצות-הברית, אני אזמין אותו לים או לסרט.
נרדמתי ככה, עם כל המחשבות שלי מבלי לדעת שממחר הכל ישתנה.
למחרת, הגעתי לבית-הספר. ברגע שהגעתי, קייקוב, חברה שלי, מהכיתת הקולנוע באה אלי וסיפרה לי משהו שמאוד הטריד אותי( קוראים גם לה עדן, אבל אוטומטית כולנו קוראים לה קייקוב ולי הן קוראות מינאווי) .
"את לא מבינה מה קרה!" אמרה.
"גם את לא!" השבתי.
"אני מאוהבת!" אמרה.
"גם אני, אני חושבת.... במי?!" שאלתי בסקרנות.
כל פעם שאחת מאיתנו מתאהבת אנחנו חוקרות על כל הפרטים. למרות שאצל עדן זה קורה לעיתים קרובות ביותר.
"את קודם" התעקשה.
"את, נו כבר!" התעקשתי גם אני.
"בו!" אמרה והצביעה על ניק.
נהייתי חיוורת. מאיזושהי סיבה שלא הבנתי אותה באותו הזמן, זה הפריע לי.
"בניק?!" פלטתי, מופתעת.
"את מכירה אותו?" שאלה.
"כן" עניתי ביובש.
"ובמי את?" שאלה בקוצר רוח.
"לא משנה" עניתי.
"טוב... תכירי לי אותו" ביקשה.
"טוב" הסכמתי בלי רצון.
הלכנו אליו.
"איזה חיוך חמוד יש לו" לחשה לאוזניי.
"ניק, תכיר, זו עדן, חברה שלי, היא לומדת בכיתת הקולנוע. עדן זה ניק, הוא יושב לידי בתיאטרון" הכרתי ביניהם.
"איך בכיתת התאטרון?" שאלה ואני ידעתי שהיא פונה אל ניק.
"בסדר" ענה.
הם החלו לדבר ולצחוק ואני הרגשתי לגמרי מיותרת שם.
בלי לומר שום דבר, לקחתי את רגליי והתרחקתי משם.
"עדן, חכי" אמר אך קולו נבלע.
הגעתי לכיתה. כשהתיישבתי במקומי הדמעות החלו לתקוף אותי. ניסיתי להשאיר אותם בפנים אך נכשלתי. איכשהו ידעתי את הסיבה לבואן. ידעתי שאני מקנאה.
"עדן, מה קרה?" ניק הופיע והתיישב על ידי.
לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי שהוא ידע שאני מקנאה. לא רציתי להרוס את החברות שלנו. ידעתי גם שהוא לא יניח לי עד שידע מה מציק לי ומה מכאיב לי. גם ידעתי שלא אוכל לשקר לו מבלי שיקלוט שאני לא אומרת לו את האמת.
"כלום" שיקרתי וניגבתי את דמעותיי.
"אני לא מבין, רגע אחד את מספרת לי הכל ורגע אחרי זה את לא מדברת איתי?" אמר, מבולבל.
לא עניתי לו והשפלתי את מבטי.
"עדן..." נאנח.
"פשוט תעזוב אותי" אמרתי וקמתי ממקומי.
"תסמכי עליי" אמר והחזיק את ידי. אחיזתו לא כאבה לי כלל. להפך, ידו החמימה הייתה נעימה לי. מגעו היה נעים לי. פניו היו כה קרובים לשלי. הסתכלתי בעיניו וראיתי אותי בעיניו. את השתקפותי.
"למה ברחת?" שאל.
"לא ברחתי" שיקרתי, "הייתי צריכה להיכנס לכיתה. היה כבר מאוחר" .
"אני לא מאמין לך. אני רק רוצה שתדעי שאני פה בשבילך אם תרצי לספר לי מה באמת קרה. אני מתכוון לזה" הבטיח.
"איך היה עם עדן?" שיניתי נושא.
"בסדר, נראה לי" אמר.
"היא מאוד מצחיקה" הוספתי.
"בהחלט" אמר וצחק.
"מה מצחיק?!" שאלתי בפנים קודרות.
"את" ענה בצורה חד משמעית.
זה בהחלט הפתיע אותי.
"מה מצחיק בי?" שאלתי.
"הכל" ענה.
"אני מצחיקה או טיפשה?" שאלתי.
"טיפשה? לעולם לא! למה את מורידה מהערך שלך, את לא מבינה כמה שאת..." אמר.
"אני מה?" שאלתי בסקרנות.
"בוקר טוב!" בואו של המורה קטע את שיחתנו.
"היום אני אקריא את התפקיד של כל אחד מכם. השחקן והשחקנית הראשיים ייגשו לעבוד עליו ועם השאר אדבר על ההצגה" הסביר.
"לתפקיד הנשי הראשי נבחרה עדן מינאי" הייתי בהלם כששמעתי את שמי.
"לתפקיד הגברי הראשי נבחר ניקולס מלס" הסתכלתי על ניק וראיתי שגם הוא בהלם. באותו רגע גם הוא הביט עליי ומבטינו נפגשו.
"ניקולס ועדן, אליי בבקשה" ביקש המורה.
"אני רוצה שתעבדו שניכם יחד על התפקידים שלכם, לפחות על הסצנות שבהן אתם משחקים יחד. ראיתי שיש בין שניכם כימיה מאוד חזקה. זה דבר מאוד טוב אצל שחקנים" הסביר לנו כשעמדנו למולו.
"איפה אתה רוצה שנעבוד?" שאלתי.
"יש פה חדר חזרות, לא רחוק מכאן" הסביר לנו, בואו איתי" .
יצאנו מהכיתה והמורה הוביל אותנו אל חדר החזרות.
"זה התסריט, תעבדו עליו יחד ואני אבוא לראות בהמשך איך הולך לכם" אמר.
הוא יצא מהחדר ואני התיישבתי בקצה החדר, על הרצפה. קראתי את התסריט.
"תסריט יפה" אמרתי.
"הוא לקח את העותק השני של התסריט והתיישב על ידי.
"שנתחיל?" שאל לאחר שהתיישב קרוב אליי.
"כן, כדאי" אמרתי ונעמדתי.
"תעזרי לי לקום?" שאל.
התכופפתי והושטתי את ידיי כדי לעזור לו לקום. ברגע שידיי נגעו בידיו, הרגשתי חשמל עובר בי. ידיו החמימות היו כה נעימות לי. עורו היה חם גם הוא.
"נתחיל מהסצנה הראשונה שלנו ביחד?" שאלתי.
"טוב" אמר.
נעמדנו אחד מול השני . אני התחלתי.
"הכל בסדר?"
"לא"
"אתה רוצה לספר לי מה קרה?"
"זה שום דבר"
"ספר לי"
"למה שאספר לך, אינך מכירה אותי כלל"
"עכשיו כן, אני מרי"
"אני ג'יי"
"ממי אתה מסתתר ג'יי?"
"אף אחד"
"אז למה הנך כה לחוץ?"
"בגללך"
"בגללי? למה?"
"אני מכיר אותך זמן רב. את בטח אינך זוכרת אותי. אך אני? איך אוכל לשכוח את עינייך הכחולות ירוקות?! לא, לא אוכל. כפי שלא אוכל לשכוח את פנייך, שפתייך, חיוכך ואפילו לא את צחוקך"
הוא ליטף את פניי.
"זה אתה?"
"ולא אחר"
"למה התחזית לאדם אחר?"
"פחדתי"
"חשבתי ששכחת אותי"
"לא אוכל לשכוח אותך לעולם,
"מה אתה עושה פה? ומה עם הוריך? האם הנם יודעים שאתה פה, איתי?"
"ברחתי. החלטתי להתחיל חיים חדשים. אני רוצה להתחיל את חיי החדשים אתך. היי לצידי, בבקשה"
"זה לא אפשרי"
השפלתי את מבטי.
"תסתכלי עליי, אני עדיין אוהב אותך. אז מה אם עברו 10 שנים מאז שנפרדו דרכינו?? לזמן אין את הכוח לטשטש את רגשותיי. איך אוכל לשכוח את הנשיקה הראשונה, החיוך הראשון, המבט הראשון. את היית אהובתי הראשונה והיחידה. אם רק תיקחי אותי אלייך בחזרה אז תהיי אהובתי היחידה"
הוא לקח את ידי והניח אותה על חזהו.
"האמיני לי, יפתי, חיכיתי כה הרבה שנים לכך, אל תעזבי אותי כך! אל תשאירי אותי רק עם זיכרונות מתוקים".
;){kind=link}