"את בטוחה שאת לא רוצה לדבר על מה שמציק לך?" שאל ניק בהתעקשות מדהימה.
"זה נורא מתוק בשבילך, אבל עדיף שלא, אתחיל לבכות וזה לא מראה נעים במיוחד" אמרתי.
"לא אכפת לי" התעקש.
"אני לא מבינה, למה אתה מתעקש כל-כך בשבילי?" שאלתי בסקרנות.
"כי..." גמגם.
"ניקולס?" שאלתי כשהשפיל את מבטו.
"את לא כמו רוב הבנות פה, שהן מתנשאות, באמת אפשר לדבר אתך, כיף לי להיות אתך" אמר.
"זה הדדי" אמרתי ונתתי לו דחיפה קלה כאות להדדיות.
"עדן?" שאל ניקולס כשעזר לי לאסוף את הספרים כשנשמע צלצול סיום הלימודים.
"אה?" אמרתי.
"בא לך אולי לבלות איתי את אחר הצהריים?" שאל.
"הייתי מאוד רוצה, אבל יש לנו מבחן ענק בעוד 3 ימים, אתה יודע. ואני חייבת ללמוד" הסברתי לו.
"את יודעת טוב את החומר?" שאלץ.
"האמת שממש לא, אני לא מבינה כמעט כלום" הודיתי.
"אני יכול לעזור לך אם את רוצה" הציע.
"באמת? אתה תעשה את בשבילי?" שאלתי.
"ברור" ענה לי.
"תודה!" קפצתי.
לפתע חיבקתי אותו כאות להכרת תודה.
"מצטערת" אמרתי.
"זה בסדר" אמר.
על פניו היה מבע שהיה לי מאוד קשה לפענח, זה נראה שהיה נבוך אך עם זאת מרוצה גם כן.
"היום ב-4 אצלך?" שאל כשנפרדנו כל אחד לדרכו שלו.
"בטח" אמרתי וחייכתי אליו.
כשחזרתי הביתה, חיכה לי בתיבת הדואר שלי מכתב מאבא ואמא. הם כתבו לי שהם מתגעגעים ויחזרו בקרוב, שהם שלחו לי כסף לקניות. רציתי שיחזרו כבר מהעבודה שלהם בארצות- הברית.
במשך היום, עד לשעה חמש הייתי מאוד חסרת סבלנות. לא ידעתי למה. הלכתי לנוח קצת בסלון ונרדמתי. חלמתי על כל מה שעברתי עם שי עד היום. מהפגישה הראשונה, עד הפעם ההיא שראיתי אותו עם הנערה ההיא, לא מזמן. פתאום התעוררתי בבהלה. ראיתי שהשעון מראה את השעה 4 וחצי.
קמתי מהר והתחלתי להתארגן. לא ידעתי מה ללבוש. שום דבר לא נראה לי טוב מספיק. לא יודעת למה זה היה ככה. הייתי לחוצה מאוד מהפגישה שלי עם ניק. ומה שהכי שיגע אותי זה שלא ידעתי למה.
הוא הרי רק ידיד שבא לעזור לי להתכונן למבחן. אבל הרגשתי מאוד בטוחה איתו ואיני יודעת מה בדיוק גרם לכך, אבל זו עובדה. איך שהוא דאג לי, איך שהוא התעקש שאוציא הכל החוצה, איך שהוא הגן עליי מול שי כשדיבר אליי לא יפה.
לבסוף, מצאתי משהו שנראה לי בסדר. לא מושקע יתר על המידה, ולא פחות מדי.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
"רגע" קראתי.
לפני שפתחתי את הדלת הבטתי במראה וקיוויתי שאני נראית טוב.
"היי" אמרתי וחייכתי אליו.
"את נראית טוב" אמר.
"תודה" עניתי.
"אני מתכוון, יחסית לימים האחרונים" תיקן את עצמו.
"לא חשבתי משהו אחר" עניתי במהירות.
"בוא, תיכנס" אמרתי וחיוכי התרחב.
"תודה" אמר.
"את רוצה שנתחיל ללמוד?" שאל.
"לשם כך התכנסנו" עניתי.
"אתה רוצה לשתות משהו?" שאלתי.
"בכיף" ענה וחייך אליי.
"בוא, אני אראה לך את חדרי, שם נלמד" אמרתי.
עליתי במדרגות והוא אחריי.
"חדר יפה" אמר.
"תודה" עניתי.
"מי זה?" שאל כשראה כמה תמונות שלי על השידה. היו המון תמונות שאני הצטלמתי לבד ורק אחת עם דוד שלי.
"זה דוד שלי, חן" אמרתי.
"וואו, אתם נראים כל כך קרובים, אתם נראים כמו..." אמר אך היסס והשתתק.
"זוג, זה מה שהתכוונת להגיד?" שאלתי.
"כן" ענה.
"זה בסדר, אתה לא היחיד" אמרתי.
"אני יורדת שנייה להביא לנו לשתות ולנעול את הדלת" הודעתי ויצאתי מהחדר.
ירדתי למטה, נעלתי את הדלת והבאתי לשנינו לימונדה.
"אני מקווה שאתה אוהב לימונדה" אמרתי כשחזרתי אל החדר.
"מת עליה" השיב לי.
לפתע, הייתה לי סחרחורת רגעית ומעדתי כהרגלי. כוסות הלימונדה נשפכו על חולצות שנינו.
הסמקתי. חולצתי הייתה לבנה. מצאתי לי יום ללבוש לבן.
"אני מצטערת, אני כזאת מפוזרת" אמרתי.
"את בסדר? שאל בדאגה.
"כן, כדאי שתנקה את החולצה שלך" אמרתי והושטתי לו מגבת שהייתה בחדרי.
"חכה רגע" אמרתי והלכתי אל החדר הסמוך. זה היה חדרו של דוד שלי, חן, הוא היה ישן כאן המון פעמים.
"קח" אמרתי והושטתי לו את החולצה.
"תירגעי, הכל בסדר" אמר במתיקותו הרבה.
האמת, אין לי מושג למה הרגשתי פתאום לא בנוח ולמה הלב שלי הלם בחוזקה. זה היה כך, פשוט בלי סיבה.
ניגשתי אל ארוני ולקחתי משם שמלה שחורה.
"אני תכף חוזרת" הודעתי לו.
החלפתי במהירות וחזרתי לחדרי.
נכנסתי אל חדרי וראיתי את ניק בלי חולצה.
"אופס, אני מצטערת" אמרתי במבוכה.
"תירגעי, מה יש לך היום?" אמר ושם את החולצה.
"מה יש לי היום?" הכחשתי
"לא יודעת" אמרתי.
מה הייתי אמורה לענות לו?! אני בעצמי לא ידעתי למה אני הייתי כל-כך לחוצה. למה לבי הלם בחוזקה.
"יפה לך שחור" אמר.
"תודה" אמרתי.
"שניגש סוף סוף ללימודים?" שאל.
"בטח, ברור" מלמלתי.
למדנו במשך 5 שעות ולא שמנו לב איך הזמן עבר.
"נהיה מאוחר" אמר.
"כן" הסכמתי.
"אתה צריך ללכת, נכון?" שאלתי ובקולי, להפתעתי נשמע ייאוש.
"כן" ענה, "תלווי אותי?" שאל.
"בטח" עניתי.
ירדתי במדרגות ושוב הרגשתי חולשה רבה, מין סחרחורת.
"עדן!" ניק נבהל.
"בואי" אמר והשכיב אותי על הספה.
"אני בסדר" אמרתי.
"לא, את לא ושנינו יודעים את זה" אמר.
"זו בסך הכל סחרחורת" אמרתי.
"זו לא" התעקש, "זו לא הפעם הראשונה היום".
"אל תתחיל עם זה" אמרתי בייאוש.
"בואי" אמר והתיישב על ידי, פניו למול פניי.
הוא לקח את ידי בידו וקירב אותו אל חזהו.
"תבטיחי לי שתשמרי על עצמך יותר" אמר.
"מבטיחה" אמרתי.
הוא עזב את ידי והלך למטבח. הוא הביא לי מים.
"תשתי הכל" אמר לי.
שתיתי הכל והוא נראה מרוצה.
"תודה" לחשתי לאוזניו.
הוא חייך אליי.
"הוא פגע בך מאוד, אה?" שאל.
"אני לא רוצה לדבר עכשיו" אמרתי.
"אני נורא עייפה" הוספתי.
"אני אלך" אמר.
"תישאר עוד כמה דקות, טוב? כיף לי אתך, אתה מרגיע אותי" ביקשתי.
"בטח" אמר.
דיברנו במשך 15 דקות ולבסוף נרדמתי.
"את תהיי בסדר" לחש והלך.
;){kind=link}