באותו הלילה ישנתי טוב כמו שלא ישנתי בשנה האחרונה. איכשהו שוב הרגשתי שלמה. אבל הפחד שהוא יעזוב אותי שוב הופיע בבוקר.
לא ידעתי מה אני עומדת לעשות. גם אם אגיד לו שלא, שאני לא חוזרת אליו, איך אוכל להתמודד עם המצב שבו אראה אותו כל יום. אני חייבת לנסות שוב, אני חייבת את זה לעצמי! להוכיח לעצמי שלא אני הרסתי את זה, שזו לא אשמתי.
"יש החלטה?" שי שאל אותי כשנכנסתי לבית- הספר.
התקרבתי אליו ונישקתי אותו. הוא לא הרפה וגם אני לא.
"אני מבין שזה כן?" שאל.
הנהנתי.
"דרך אגב, נורא אהבתי את הנשיקה" אמר לי.
חיבקתי אותו חזק.
"התגעגעתי אלייך" אמר.
"גם אני" אמרתי.
"אני נשבע לך שאני לא אגרום לך לסבול ככה שוב!" אמר.
"אל תישבע, הרי שנינו יודעים שזה יקרה מתישהו" אמרתי בעצב.
השפלתי את מבטי.
"עזוב, זו הייתה טעות, זה יעשה רע לשנינו" אמרתי.
"חכי רגע" אמר.
הוא עלה על הספסל.
"שלום!" צעק, "אני עשיתי את טעות חיי ופגעתי באדם הכי יפה שקיים ביקום הזה ועכשיו היא מפחדת שאני אפגע בה שוב ואני רוצה אותה חזרה, אבל איך?".
"תרד למטה כבר" משכתי אותו.
"אל תעזבי אותי לבד, בבקשה!" התחנן.
"מצטערת" אמרתי.
הוא העביר את ידו בשערותיי.
"תפסיק" ביקשתי.
"אני לא יכול, אני לא מסוגל להתרחק ממך, את לא מבינה שאני אוה..." החל לומר.
"אל תגיד את זה, בבקשה" התחננתי.
"אף פעם לא שיקרתי לך ולא אתחיל עכשיו" אמר.
התחלתי לבכות.
"אני לא יכול לראות אותך ככה" אמר.
"אז תלך" אמרתי.
"אני לא יכול" אמר.
"אז מה אתה רוצה?" שאלתי בגסות.
"אותך" אמר, "תני לי עוד הזדמנות, בבקשה".
"אחת אחרונה" אמרתי.
"יש!" קפץ משמחה.
"בואי הנה" אמר וחיבק אותי חזק.
"אני באמת אוהב אותך" אמר.
חייכתי חיוך ענקי.
"את יודעת במה נזכרתי?" שאל אותי.
"במה?" שאלתי.
"ביום הראשון שהכרנו ובכיתי. את קמת וחיבקת אותי חזק. ואחר-כך שנינו בכינו ואמרנו אחד לשנייה שהכל בסדר אבל שנינו ידענו שזה לא נכון" אמר.
"אני זוכרת איך ברגע הראשון שנפגשנו אמרת לי שאני בלונדינית מטומטמת"
"ואת אמרת שאני נראה כמו ילד בכיתה א לפי הגובה"
"ואז היית איתי 'ברוגז'"
"ואז השלמנו מבלי לשים לב"
"ובדרך לטקס יום השואה החזקת לפתע את ידי"
"וחשבתי לעצמי כמה יפה ומצחיקה את"
"וביקשת את מספר הטלפון שלי, אני נתתי לך אותו וחשבתי שאתה בטח ככה לכולן ושלא נהיה יותר מסתם ידידים"
"ואני רציתי כל כך לשמור איתך על קשר וכל-כך קיוויתי שיהיה בינינו משהו"
"ואז הגענו אל המקום שהיה בו הטקס"
"ואני ביקשתי ממך לשבת איתנו"
"אני רציתי בזה ונשארתי אתכם"
"בטקס בכית ואני ניסיתי להצחיק אותך אבל רק בכית יותר"
"בגלל סבא שלי"
"ואז אני חיבקתי אותך"
"אחרי כמה דקות נרגעתי אבל נהיה לי קר"
"אני שאלתי אותך אם את רוצה את החולצה שלי"
"אני התעקשתי שאני בסדר ולא רציתי שלך יהיה קר"
"אני הורדתי את החולצה, נשארתי עם חולצה קצרה ואמרתי לך שגם ככה לא אלבש אותה"
"לבסוף הסכמתי"
"לקראת סוף הטקס, אחות של חבר שלי שרה בטקס והתחלתי לבכות"
"לא יכולתי לראות את זה אז אזרתי אומץ וחיבקתי אותך"
"אני חיבקתי אותך גם ואת לחשת לי שהכל יהיה בסדר"
"אחר כך סיפרת לי שהאח שלה היה החבר הכי טוב שלך ושהוא התאבד"
"וסיפרתי לך שאני כועס עליו ומדבר איתו כל הזמן על למה הוא עזב אותי לבד"
"ואני אמרתי לך שגם אני מדברת עם סבא שלי כל הזמן"
"ואז לקחתי אותך לצד"
"והצמדת את מצחי למצחך שלך"
"הבטחתי לך באותו רגע שתמיד אהיה כאן בשבילך"
"אני הבטחתי לך את אוטתו הדבר"
"רק שאת קיימת ואני לא"
"ואז היינו צריכים לנסוע לעיר לראות סרט על השואה"
"אני ואת נסענו באוטובוס כי לא היה לנו כוח ללכת שוב ברגל"
"באוטובוס שיחקת עם הצמיד הצהוב שהיה לי על היד"
"שאלת אותי אם אני אוהב אותו"
"ענית לי שכן"
"אז נתת לי אותו במתנה"
"אחר כך שאלתי אותך מה אני אעשה איתך"
"ועניתי לך מה שאת תרצי"
"ואני הסמקתי"
"אחר כך, כשירדנו מהאוטובוס החלטנו לא ללכת לסרט וישבנו לנו באיזה מקום, לבד, רק שנינו"
"הלכנו ודיברנו"
"וסיפרתי לך שגם אני כותב שירים"
"אני אמרתי לך שזה בטח עוזר לך עם הבנות"
"עניתי לך שלא ממש"
"זה הפתיע אותי"
"הסברתי לך שזה בגלל שהן מחשיבות אותי למכוער"
"אני אמרתי שבעיני אתה נראה די טוב, אפילו אם לא הייתי מכירה אותך"
"אחר-כך המשכנו לדבר ולצחוק"
"אני דחפתי אותך דחיפה קלה"
"ואני דחפתי אותך מעט יותר חזק וכמעט נפלת לכביש"
"אתה אמרת שזה באסה שלא נפלתי"
"ואת נעלבת לרגע"
"ואז אתה תיקנת את עצמך ואמרת שאם הייתי נופלת היית מציל אותי"
"כי אני רוצה להרגיש גיבור"
"אחר כך ישבנו באיזשהו מקום, לבד"
"דיברנו"
"וכמעט התנשקנו"
"את אמרת לי שזו הנשיקה הראשונה שלך"
"ואז שוב חזרנו לדבר"
"היינו כל-כך קרובים וזה הרגיש כל-כך נכון"
"ואז הייתה הנשיקה הראשונה שלנו ושלי"
"אמרתי לך שאני אוהב אותך"
"ואני עניתי לך שגם אני אוהבת אותך, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו אמר לי את זה ושאמרתי את זה למישהו"
"מאוחר יותר, כשהיינו צריכים להיפרד לאותו לילה, וכשהאוטובוס שלי הגיע ואני לא רציתי שכל החברים שלי ישגעו אותי על זה..."
"אתה נתת לי נשיקה על הלחי וחיבוק"
"ולחשתי לך שאני אוהב אותך"
לפתע הצלצול הפריע לפלאשבק שלנו.
"אני אדבר איתך אחר-כך" אמרתי.
הוא נתן לי נשיקה קטנה ומיהרתי אל הכיתה.
הייתי כל-כך מאושרת באותו הרגע.
פרק 5:
עברו חודשיים וקרו 2 דברים: קודם כל, אני ושי היינו יחד והייתי מאוד מאושרת ושנית, אני וניק מאוד התקרבנו והפכנו להיות חברים מאוד טובים.
יום אחד, שיחררו אותנו מוקדם והלכתי הביתה. בדרך הביתה ראיתי את שי עם חלי - חברה שלי, ראיתי אותם... מתנשקים!
"אני לא מאמינה" פלטתי בכעס.
באותו הרגע שי הסתובב וראה אותי.
"עדן, זה לא..." החל לומר.
"זה לא מה? מה שאני חושבת? אני פשוט לא מאמינה עליך. זה נגמר!" אמרתי וברחתי משם.
"עדן, חכי" שמעתי אותו צועק אחריי.
נכנסתי הביתה והסתגרתי בחדרי.
"איבי" ככה אמי תמיד הייתה קוראת לי, "זה לא בריא להסתגר ככה בחדר, לא אכלת כלום מהבוקר ועכשיו כבר ערב".
לא עניתי לה אפילו. רק בכיתי.
לא הבנתי איך יכולתי להיות כל-כך מטומטמת וטיפשה. הוא לא השתנה. בכלל לא!
ביום אחרי אמרתי לאמא שלי שאני לא מרגישה טוב והיא אמרה שאני יכולה להישאר בבית.
בשעה 4 בצהריים הייתה דפיקה בדלת.
הלכתי לפתוח.
"היי" ניק עמד בדלת.
חיבקתי אותו.
"עדן, מה קרה?" שאל.
"ההצעה שלך עדיין בתוקף?!" שאלתי.
"איזו?" שאל.
"שאספר לך מה קורה לי ואתה תקשיב לי..." אמרתי.
"ברור, תמיד" אמר כשהבין.
התיישבנו על הספה בסלון וסיפרתי לו. הבטתי בו אחרי שסיימתי לספר לו את הכל. אף פעם לא ראיתי אותו כל-כך כועס.
"אני אהרוג אותו! מי הוא בכלל שיתנהג אליך ככה, האידיוט הזה, ה..." אמר בכעס, בשנאה אפילו הייתי אומרת.
"די תירגע, בבקשה" ביקשתי ממנו.
"מצטער" אמר.
"זה בסדר, תודה" אמרתי לו וחיבקתי אותו שוב.
זה הרגיע אותי מאוד.
"תגיד, למה בכלל באת אליי?" שאלתי לאחר ששנינו נרגענו.
"אני... דאגתי לך, את בדרך-כלל מגיעה בקביעות ופתאום לא הגעת וחשבתי שגם בטח תרצי את השיעורים" הסביר לי.
"תודה, ניקולס, אתה חבר אמיתי" אמרתי לו.
ניק הסמיק.
המשכנו לדבר והוא סיפר לי על כל מה שקרה בבית- הספר כשלא הייתי.
לפתע נשמע צלצול בדלת.
"חכה רגע, טוב?" אמרתי וניגשתי אל הדלת.
"היי" אמר שי שהיה בדלת.
"מה אתה עושה פה?!" צעקתי עליו.
"תקשיבי לי..." ביקש.
"לא רוצה" אמרתי.
"אז אני לא זז מפה" אמר ונכנס לביתי.
"תצא מפה!" צרחתי.
ניק שמע את הצעקה ובא.
"עדן, הכל בסדר?" שאל ושלח מבט עצבני אל שי.
"אני רואה שכבר יש לך מישהו חדש, את ממש מופקרת, את יודעת את זה?!" אמר לי כשראה את ניק.
"מי אתה שתדבר אליה ככה???" תקף ניק את שי.
הוא נתן לו אגרוף לפנים.
"אתה הולך להצטער על זה כל-כך! צעק שי.
הוא החזיר לו והתחיל קרב ביניהם.
"שי, מספיק כבר! תעוף מפה!!!!!!!!!!!" צעקתי על שי.
"זה לא נגמר פה!" שי צעק על ניק.
ניק היה על הרצפה.
"ניק???" נבהלתי.
רצתי אליו.
"אתה בסדר?" שאלתי.
"כן"אמר אבל אני ידעתי שהוא משקר לי ומעמיד פני אמיץ.
"שקרן" אמרתי וחייכתי אליו.
"מודה באשמה" אמר.
עזרתי לו לקום והתיישבנו על הספה.
"חכה רגע פה" אמרתי והלכתי להביא לו משהו לשתות.
"עדן, אני מצטער, לא התכוונתי... אני פשוט מתעצבן בקלות ו.." גמגם.
"זה בסדר" אמרתי
"אני לא מבין למה הוא היה חייב להרוס את זה. אם אני הייתי במקומו הייתי עושה הכל כדי לשמור על מה שיש בינינו" אמר.
הסתכלתי עליו וראיתי שהוא קצת הצטער שאמר את זה.
"תודה, זה מתוק מצידך" אמרתי.
"את נראית עייפה קצת, נראה לי שעדיף שתלכי לישון" אמר.
"תודה שאתה דואג לי" אמרתי וחייכתי אליו.
"אני עושה את זה בכיף" אמר אליי, "את באה מחר לבית-הספר?" שאל.
"נראה לי שכן" עניתי לו.
"יופי" אמר וחייך אליי.
"למה?" שאלתי.
"כי משעמם לי בכיתה בלעדייך" אמר וקרץ אליי.
חייכתי אליו.
"אני צריך ללכת, אבל עוד אגרום לך לחייך בקרוב" אמר.
"תודה" אמרתי וליוויתי אותו אל הדלת.
הוא חיבק אותי חזק ונשארנו ככה כמה זמן.
נורא אהבתי את החיבוקים שלו. היה בהם משהו מיוחד, משהו מרגיע.
הוא נתן לי נשיקה על הלחי ויצא.
הבטתי בו מרחוק ופתאום הבנתי כמה שהוא יפה. היו לו עיניים ירוקות. שיער בהיר, בהיר כמו שלי וקצר. הוא היה גבוה, קצת יותר ממני. והפנים שלו הן היו כל כך מדהימות. לא הבנתי איך לא שמתי לב לזה אף פעם.
אני מודה שברגע שניק הופיע בדלתי התחשק לי לצרוח עליו שיעזוב אותי בשקט. אך היה משהו בחיוך שלו שאמר לי שכדאי לי להכניס אותו. ובאמת מאוד ניהניתי מהביקור של ניק.
למחרת, הלכתי לבית הספר ופשוט קיוויתי שלא אתקל בשי.
כשנכנסתי בשער, ראיתי את ניק.
"היי" אמר אליי כשהתקרבתי אליו.
לא עניתי לו, במקום זה פשוט חיבקתי אותו.
"לכבוד מה זה?" שאל.
"אני פשוט רציתי להודות לך על איך שעזרת לי אתמול, והקשבת לי, אז תודה" אמרתי.
"אין על מה" אמר וחייך אליי.
"זה עדיין כואב לך?" שאלתי.
"לא, בכלל לא" אמר.
"תן לי לראות רגע" אמרתי והפרדתי את הפלסטר מהעור של ניק.
"זה נראה נורא!" אמרתי.
"זה יעבור" העמיד פני גיבור.
"שי, האידיוט הזה, חייב להרוס לכולם את היום, את החיים" מלמלתי.
"ששש, אל תבזבזי עוד מילה אחת עליו" אמר.
"אתה צודק, הוא לא שווה את זה" אמרתי.
"תאמיני לי, הוא אידיוט! אם לי היה מה שהיה לו, מישהי שאוהבת אותי, לא הייתי בוגד בה, הייתי מתנהג אליה הכי יפה שיש, הייתי אוהב אותה בכל לבי, הייתי שומר עליה ועל כבודה" אמר ואנטי באותו הזמן לא הבנתחי את הרמז. רק עכשיו, במבט לאחור קלטתי כמה הייתי עיוורת.
"ניכנס לכיתה?" שאל.
"בשמחה" אמרתי.
"ממי את מתחבאת?" שאל כשהבטתי כל הזמן בפחד סביבי.
"אני לא מתחבאת" הכחשתי.
"באמת?" אמר בחוסר אמון.
"זה פשוט ש... אני לא רוצה לפגוש את שי, אני לא חזקה מספיק בשביל זה" אמרתי.
"אם תיתני לי, אני אוכל להתמודד מולו במקומך" הציע.
"תעשה דבר כל כך קשה ומורכב בשבילי?" שאלתי בהפתעה.
"ברור, את לא זוכרת שנשבעתי לך שתמיד אהיה כאן בשבילך כשתצטרכי אותי באמת, או אפילו סתם כדי לדבר.
"תודה" אמרתי לו ונתתי לו נשיקה על הלחי.
"לכבוד מה זה?" שאל במבוכה.
"סתם ככה" אמרתי.
מקווה שאהבתם <3
;){kind=link}