כיתה י התחילה.
רציתי להישאר במיטה ולא ללכת. בית-ספר חדש. כיתה חדשה. פחדתי, הייתי לחוצה.
לבסוף לקחתי את עצמי בידיים, התארגנתי לבית- הספר ויצאתי מהבית.
כשהגעתי, ראיתי כל-כך הרבה פנים חדשות. קפאתי. הרגשתי שוב כמו בכיתה ז'.
"עדן!" שמעתי צעקה.
הסתובבתי והייתי בהלם.
זיהיתי את קולו, אבל קיוויתי שזה לא הוא, שזה מישהו עם קול דומה לשלו. זה היה שי.
"למה זה מגיע לי?!" שאלתי את עצמי.
הוא התקרב אליי ואני נרתעתי לאחור.
"מה אתה עושה פה?!" שאלתי בבהלה והרכנתי את ראשי. לא הייתי מסוגלת להביט בו.
זה רק מה שהיה חסר לי...
רציתי לרוץ, לברוח, לצרוח אבל רגליי לא זזו. צעקתי להם שיזוזו כבר. אבל הן לא הקשיבו.
"אני לומד פה, השנה אני מסיים" אמר, "מה את עושה פה, מאמי?" שאל.
"אל תקרא לי ככה" תקפתי אותו.
"תירגעי" אמר.
"אני לומדת פה" אמרתי כשנרגעתי מעט.
"כנראה שזה משמיים" אמר.
"אתה שומע את עצמך בכלל?! משמיים? בשביל שתהרוג אותי שוב?!" כעסתי עליו.
"על מה את מדברת?!" שאל.
"לא משנה" אמרתי ועזבתי את המקום.
הוא תפס את ידי. הסתובבתי חזרה מבלי להסתכל בו.
דמעות הופיעו בעיני.
"עדן, למה את בוכה?" שאל בדאגה.
"תשחרר אותי!" צעקתי עליו מבלי להרים את ראשי.
"תסתכלי עליי" ביקש.
לא הרמתי את ראשי.
הוא שם את ידו על סנטרי והרים את ראשי בעדינות המיוחדת שלו.
הסתכלתי בעיניו החומות.
"תן לי ללכת, בבקשה, זה מכאיב לי" התחננתי.
"אני לא יכול" אמר.
"למה לא?" שאלתי.
הייתי כל כך מופתעת מהתשובה שלו.
"אני דואג לך" ענה לי, "אני רואה שעובר עלייך משהו, העיניים שלך, המבט שלך, העיניים שלך נראות עצובות, חסרות רצון לחיות".
"זה כבר מזמן לא עניינך" אמרתי.
רצתי משם.
"עדן, חכי" צעק לי.
המשכתי לרוץ. שכחתי כבר איך שהוא הבין דברים שמעולם לא הסברתי לו. לא ידעתי מה לעשות, אבל דבר אחד ידעתי, אני עדיין אוהבת אותו.
אני יודעת שעשיתי את המעשה הנכון, אבל זה לא מה שרציתי לעשות. רציתי לומר לו שכואב לי, שאני בקושי חיה, אבל ידעתי שזה לא יועיל לי בכלום. ידעתי שעליי להיות חזקה.
"עדן! הנה את..." שי אמר.
"מה אתה רוצה?!" שאלתי.
"לדבר איתך" אמר.
"אבל אני לא רוצה" אמרתי.
"אני מבין" אמר, "אבל אני חייב לומר לך כמה דברים שאת צריכה לדעת" .
לפתע פעמון בית-הספר צלצל.
"אני צריכה ללכת" אמרתי.
"אני לא אוותר לך" צעק אליי.
נכנסתי לכיתה החדשה שלי.
התיישבתי בסוף הכיתה.
"אפשר לשבת כאן?" שאל אותי נער מכיתתי והצביע על הכיסא לידי.
לא הכרתי אותו. אבל הוא נראה לי נחמד.
"בטח" עניתי.
הוא התיישב לידי.
"אני ניק" הציג את עצמו.
"אני עדן" אמרתי.
"את גם לא מכירה פה אף אחד, אה?" שאל.
"זה עד כדי כך ברור?" שאלתי, נבוכה.
"די" אמר ושנינו צחקנו.
השיעור עבר מאוד מהר.
היום כולו עבר די מהר.
"יש לי הרגשה די טובה בקשר לשנה הזאת" אמר אליי ניק כשנשמע הצלצול.
"כן, גם לי" אמרתי.
"הכל בסדר?" שאל.
"כן" אמרתי מבלי לפרט.
"בטוחה?" שאל בדאגה.
"כן, אני שקועה במחשבות, זה הכל" אמרתי.
"מכיר את זה" אמר וחייך אליי.
יצאנו מהשער והייתה לי סחרחורת.
"את בסדר?" שאל שוב.
"כן, כואב לי הראש קצת, זה הכל" אמרתי.
"בואי, נשב" הציע.
"האמת שבא לי להגיע הביתה" אמרתי.
"אני לא יכול להשאיר אותך ככה" התעקש.
"זה בסדר" מישהו התערב בשיחה.
זה היה שי.
"אני אשגיח עליה" אמר.
"טוב, אני אראה אותך מחר" אמר וחייך אליי.
"מה יהיה איתך?" שאל אותי.
"אתה יכול ללכת, אני בסדר גמור" אמרתי וקמתי.
הרגשתי מסוחררת אבל השתדלתי לעמוד יציב.
"את לא" אמר.
"פשוט תתרחק" אמרתי והלכתי משם.
;){kind=link}